בעקבות הוצאת הספר "האיש שידע לאהוב ילדים"

יצחק בלפר הילד והמבוגר – פיטר פן של השואה

 

כשנכנסנו לקודש הקודשים-חדר עבודתו, הדבר הראשון שראיתי זה לוח ציור ועליו שרבוט עדין של קווי דמותו של יאנוש קורצ'אק. על השולחן הכינה לנו אשתו שושקל'ה  שתייה קרה ומיד עם היכנסי לחדר הציע לי יצחק כג'נטלמן אמיתי לשתות. כשניסה למזוג לי מהבקבוק ידיו רעדו כל כך ובעדינות האופיינית לו שאל אם אני מוכנה למזוג לשנינו.
ששאלתי בפליאה האם צייר את הציור שתלוי על הכן ציור שלפני לאחרונה? פער זוג עיניים כחולות ענקיות זוהרות ואמר לי "בוודאי לפני שעה התחלתי את הציור" ומיד אחז עפרון שחור והחל לצייר. ידו הייתה יציבה להפליא והוא עומד לפני ומשרבט לנגד עיני בצורה מקצועית ומינימליסטית כזו האופיינית רק לצייר אמיתי – מדהים איזו יד בטוחה ויציבה נהיית פתאום היד שלפני כן לא יכלה למזוג לי מים.
יצחק בלפר "הפיטר פן" הנצחי של השואה, תלמידו האחרון של יאנוש קורצ'ק פתח בפני את דלתו ויותר מכך את ליבו האופטימי והרחב. יצחק'לה בן התשעים ושלוש כנראה שלא יתבגר לעולם וימשיך לנצח נצחים לספר את סיפורו שלו- תלמידו הנאמן של קורצ'אק.
יצחק בלפר נולד בשנת 1923 בווארשה שבפולין למשפחה דתית , היו לו עוד 3 אחים ושתי בנות. אביו נפטר שהיה בן ארבע ומאז סבלה המשפחה מעוני רב. האם כלכלה בקושי את משפחתה ונעזרה בהוריה, כולם גרו יחד בצפיפות נוראית בחדרון קטן ודל.
האם החליטה שלא יכולה יותר לגדל את ילדיה בתנאים מחפירים כאלה ולכן תמסור אחד מבניה לבית היתומים של יאנוש קורצ'ק.  הרופא המהולל שבנה בעזרת ארגון יהודי בשם "עזרא ליהודים" בית מפואר שנראה כמו ארמון.

כששאלתי אותו האם הלך בשמחה לבית היתומים?

ענה לי כשעיניו נוצצות "אני הייתי הילד הכי מתאים במשפחה מבחינת הגיל להגיע לבית היתומים, הייתי בן שבע וזה היה הגיל הטוב ביותר. חיכיתי לרגע הזה וציפיתי לכך ממש כמו יציאה להרפתקאה".
ואכן בשנת 1912 כשצעדו האם ובנה בן ה7 לבית היתומים ברחוב פראנצישקנסקה שהיה בראשותו של ד"ר יאנוש קורצ'אק וגב' סטפה וילצ'ינסקה,  ציפה יצחק להרפתקאה בקוצר רוח.

האם אתה ממש זוכר איך נראה הבית, הרי עברו כל כך הרבה שנים מאז?

יצחק צוחק  "ברור! מה זאת אומרת כאילו היה זה אתמול". ומיד עובר לתאר את הבית. "הבית היה גדול ויפה בן  4 קומות , בית שכמותו לא היה בכל פולין, ובו החל החלום על חיים משותפים לכל היתומים היהודים, התחלנו לרקום עולם חדש משלנו".

אני מכירה את יאנוש קורצ'אק מהציורים שלך האם באמת היה גבוה , כפוף עם זקן צהוב ומשקפיים עגולים כמו שאתה מצייר אותו?

"בואי ואספר לך על הפגישה הראשונה שלי איתו ואז תביני בדיוק למה אני מצייר אותו כך.
הדוקטור הזמין את אמא שלי לשבת, מכיוון שהחדר בו ישבנו היה פיצפון לא היה לי מקום לשבת  ולכן הושיב אותי הרופא על ברכיו ופתח בשיחה עם אימי. מכיוון שהייתי ילד קטן ןסקרן ומאוד השתעממתי מהשיחה ביניהם, התחלתי לבדוק את האיש מקרוב, זקנו הקטן והיפה סיקרן אותי, הוא היה בצבע צהוב, גזור בקפדנות, שפיצי ומחודד. רציתי לראות אם הוא אמיתי אז התחלתי למשש אותו. הרופא לא הגיב ואז הרשתי לעצמי לבדוק את משקפיו, ניסיתי לראות את אימא שלי מבעד למשקפיו הדקים העגולים. לא הצלחתי לעשות זאת מכיוון שבדיוק אז סיימו לדבר. אימא פנתה אלי ואמרה לי שהיא הולכת לביתה ואני אשאר פה, בבית היתומים. האיש מצא חן בעיני , לא יודע למה,אולי מכיוון שלא הפריע לי שהצקתי לו. נפרדתי מאימא בנשיקה ונתתי יד ליאנוש קורצ'אק ומאז לעולם ולעולמים אוהב את האיש אהבת אמת כאילו היה אבי האמיתי".

מה הדבר הראשון שלמדת לאחר שהאם הלכה לביתה?

"עם עזיבתה של אימי העביר אותי הרופא לידי ילד מבוגר יותר בשם יוסי , הוא הסביר לי בשקט שיוסי מרגע זה יהיה המדריך שלי בכל דבר. הוא יראה לי את  הבית וילמד אותי את הכללים הרבים שהיו נהוגים בבית. כך התחלתי לראשונה להתחנך בשיטתו של קורצ'אק.
יוסי החונך לקח אותי למקלחות בקומה התחתונה, עזר לי להתפשט ולהתרחץ ואחר כך גם הביא לי בגדים חדשים. התלבשתי, והנה אני פתאום ילד חדש, מרגיש טוב ורענן, וזה עניין אותי ומצא חן בעיניי. כאן פגשתי בפעם הראשונה את השיטה החינוכית של קורצ'אק, שבה ילדים עושים את הכל. הילד, שהוא חבר שלי, הוא גם החונך שלי. ילד אחראי על ילד ועל קיום הכללים והנהלים של המקום".
יצחק חי בבית היתומים משנת 1930 ועד 1938 חלם וביצע את משנתו של הרופא. הוא סיפר לי ארוכות על דרכי החינוך החדשניות שהועברו ע"י הרופא ועוזרתו  בבית היתומים ועל כך שעד היום משתמשים במשנתו במוסדות החינוך בארץ.

ספר לי על החיים בבית, החוקים שהיו לכם שעצבו את משנתו ודרך חיו של קורצ'אק?

לפתע חזר יצחק בן ה93  להיות יצחק'לה בן ה7 וסיפר לי בצחקוקים על החיים בבית "הינו תולים רשימה מיוחדת לתגרות. כל מי שרצה ללכת מכות ולהרביץ לחבר היה רושם את שמו על לוח שהיה תלוי בבית עם מי רוצה להלחם ומתי. והתגרות היו מתקיימות לפי הרשימה התלויה.

הייתה לנו מועצת תלמידים המורכבת מילדים בלבד שנבחרו על ידינו בכל שנה.
היה לנו "בית משפט חברי " שהשופטים בו היו ילדים והכי מצחיק היה שפעם שפטנו את קורצ'אק עצמו בבית הדין. והמעשה היה כך, אחת הילדות הפריעה והרופא שם אותה על כוננית גבוהה שלא תפריעה לכולנו. היא החלה לבכות מפחד וביקשה מקורצ'אק להוריד אותה מהכוננית הגבוהה. כשלא הסכים לעשות זאת הגישה נגדו תלונה. פסק הדין על המעשה היה סעיף 100. ומה אמר סעיף 100? עשית מעשה רע! בית המשפט מבקש שלא תעשה את זה שנית. כל הילדים פרצו בצחוק, אני זוכר את זה כאילו היה אתמול".

כשאני שומעת בית יתומים, זה תמיד נשמע דבר רע, הסיפור על אוליבר טוויסט  עם האוכל המועט שניתן שם , איך אתה זוכר את החוויה לחיות בבית היתומים ?

"חיינו 175 ילדים בממלכת ילדים עצמאית שבה לנו הילדים זכויות כמו למבוגרים. הבית היה מלא הבנה והתחשבות בצרכים שלנו הילדים. קורצ'אק וגברת סטפה יצרו לנו עולם חדש לילדים והכל על פי משנתו של הרופא האומרת שכל ילד זכותו לחיות בכבוד ואהבה".
במלחמת העולם השנייה, אחרי כיבוש ורשה ע"י הנאצים ולפני הקמת הגטו ברח דרך היערות לרוסיה. בשנת 1946, עם גמר המלחמה ניסה יצחק בלפר לעלות ארצה בעלייה בלתי לגאלית עם יהודים נוספים שעברו את השואה. הםעברו דרך ארצות שונות ולבסוף הפליגו באנייה "אף על פי כן" עד חופי הארץ. אולם שםחיכו להם הבריטים. בלפר נתפס וגורש לקפריסין, שם שהה במחנות המגורשים. בקפריסין למדרישום ופיסול אצל הפסל זאב בן צבי ועבד כצייר במחנה.
יצחק סיפר לי שלמד ציור במכון אבני עם טובי המורים, הזכיר את שטרייכמן, את אביגדור סטימצקי ועוד גדולים ורבים ואף הראה לי ציורים שלהם אצלו בבית.
ספר לי על הלימודים במכון אבני המפורסם המוקם בתל אביב העיר הלבנה?
"אני מספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד " אמר יצחק. "אני זוכר ששטרייכמן לימד אותי ציור וביקש לעשות איזה תרגיל על הדף. לא כל כך הצלחתי ולכן בא לידי והדגים לי על הנייר שלי. כל כך התרגשתי ששטרייכמן הגדול צייר על הנייר שלי ומיד ביקשתי ממנו חתימה. הוא סרב והלך במהירות לחדר המורים. כמה שהייתי קטן הייתי חוצפן גדול, רצתי אחריו עם הנייר לחדר המורים והכרחתי אותו לחתום על הנייר. והנה הציור".
לקח אותי בהתלהבות ביד למטבח והראה לי ציור או יותר נכון תחילתו של ציור עם החתימה של שטרייכמן וכולו מתרגש מהגילוי של הסיפור."

שאלתי בפליאה, האם תמיד ציירת רק ציורי שואה?

והתשובה הייתה מאוד מעניינת מבחינתי כמעצבת גרפית וכמישהי שמתעניינת באומנות.
"לאחר שסיימתי את לימודי במכון אבני התחלתי לצייר נופים צבעוניים, ציירתי הרבה ציורים של ים , הציורים היו עם מלאי צבעים. לאחר כמה שנים שהביטחון העצמי שלי עלה התחלתי לצייר ציורי שואה ובעיקר את יאנוש קורצ'אק אך עדיין רק בצבע ורק בשנים האחרונות שהרגשתי בשיאי מבחינת רמת הציור התחלתי לצייר רק בצבע שחור. ואני מדגיש רק בשחור, ללא צבע לבן בכלל".
למה אתה לא משתמש בצבע לבן בכדי להגיע לגוונים הנותנים עומק לציורים?
ואז פניו השמחות של יצחק התכרכמו והוא ענה לי בכעס "לבן זה לא צבע ואני גם לא משתמש באדום. אדום סתם לוקח תשומת לב מהציור, אז שאני שם בטעות צבע אדום או לבן , מיד מתעצבן על הצבע  וצועק – אל תפריע לי! תשתוק!

קראתי מאמר שכתב יצחק שנקרא  "זעקתו כאמן" ואלה היו תמצית הדברים "כל אימת שניסיתי להעלות על הבד או על הנייר זוועות השואה או למצוא להן ביטוי, כרסם בי הספק- האם אפשרי הדבר? האם יכול האמן לבטא את האימה והפחד, את המציאות הבלתי אנושית הלא נתפסת של הרדיפה והשנאה תהומית של הזמנים ההם?"
אכן זעקתו של יצחק כואבת , כשהסתיימה המלחמה בשנת 46 חזר לוורשה העיר עוד הייתה חרבה, עשן סמיך ברחובות. "לא מצאתי אף אחד, לא משפחה, לא חברים, לא את אחי היתומים וכמובן לא את מורי ורבי יאנוש קורצ'אק, במשך שנים ניסיתי לברר מה עלה בגורלם, אך עד היום איני יודע. אני היחיד שנשארתי מכל המשפחה. בעבורי פולין היא בית קברות אחד גדול. לאן שאני לא מגיע שם אני מחפש את יקיריי מאז."

עדיין מרגיש כעס כלפי העם הפולני אחרי כל כך הרבה שנים?ספר על הרגשתך  ששחזרת לפולין?

פעם ראשונה שאני מרגישה את הכעס בקולו של יצחק "אני כועס עד היום על העם הפולני שלא מסכים להחזיר לנו את הבית. בית היתומים הוא שלנו! נקנה בזמנו ע"י יהודים" הוא פולט קללה עסיסית וממשיך "הפולנים משתמשים בו כנכס תרבותי, שיפצו אותו ומציגים אותו כשלהם, פשע!"
יצחק סיפר על הקושי שהיה לו בפעם הראשונה לחזור לפולין אך היום עושה את זה הרבה, נוסע עם בתי ספר עם חיילים ומורים ורואה בכך שליחות.
באחדים ממסעותיו בפולין קורא יצחק בקול נרגש את שירה של אנדה עמיר על מותו של המורה הנערץ שלו יאנוש קורצ'אק.

דרכו האחרונה/אנדה עמיר

הוּא הָלַךְ לִפְנֵיהֶם כֹּה שָׁקֵט, כְּמוֹ לֶחָג הוּא כִּוֵּן צְעָדָיו.
"אָנָה-אָן זֶה נֵלֵכָה כָּעֵת?" – שׁוֹאֲלִים וּתְמֵהִים יְלָדָיו.

"אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים לַחָפְשִׁי; רְאוּ, הַשַּׁעַר נִפְתַּח לִרְוָחָה.
לֹא לִבְכּוֹת! רַק לָשִׁיר, רַק לָשִׁיר שִׁירֵי חַג וְשִׁירִים שֶׁל שִׂמְחָה!"

וְהָרְחוֹב הִתְפָּרֵשֹ כְּמוֹ מַרְבָד לְרַגְלֵי יְלָדִים יְחֵפִים,
הַשָּׁרִים: "אֵינֶנּוּ לְבַד צוֹעֲדִים לַנּוֹפִים הַיָּפִים.

כִּי הַדּוֹקְטוֹר, הוּא לֹא יַעֲזֹב יְלָדָיו; הוֹלְכִים כָּאן כֻּלָּם,
הוּא אִתָּנוּ הוֹלֵךְ, – עַד הַסּוֹף, הוּא אִתָּנוּ, לָעַד, לְעוֹלָם."

כיום יצחק בן ה93 מצייר, מרצה, משוחח עם חיילים לפני גיוס, עושה תערוכות בארץ ובעולם . ביתם  הקטן של הזוג בלפר נמצא בתל אביב באחד הרחובות הקטנים היוצאים מבן יהודה, הבית מלא בציורים ופסלים מעשי ידיו של יצחק. מאחורי הבית גינת קטנה, אי של שקט בלב הסערה.
אשתו שושנה, ילידת מרוקו נשואה לו מזה  חמישים שנה, היא ישבה כל הראיון בחדר השני, שומעת מרחוק, מקשיבה שיצחק'לה שלה לא יתרגז, הקציבה לנו זמן מראש לכל פגישה.

שאלתי אותה- איך אפשר לחיות לצד אדם שמיקצועו הוא הנצחת השואה?
יצחק פורץ לשיחה ועונה בגאווה" מעולם שושנה לא ביקשה ממני שאוריד ציור מהקיר, מעולם לא ביקשה שאפסיק לדבר על השואה, אלה הם חיי וכך יהיו עד יום מותי". הצהיר בקולו הרועם והיא ללא מילים מסתכלת עליו במבט מעריץ.
לזוג בן יחיד שנולד בארץ. סגן אלוף במיל' מחיל הים, השתחרר אחרי 20 שנה והסב את מקצועו ממהנדס טכנולוגיה למחנך בגימנסיה הרצליה. סגירת מעגל יפה לאביו שלפי מישנתו של מורו הנערץ- להיות מורה ומחנך בישראל  זה המקצוע הכי חשוב בחיים ולכן זוהי המתנה הכי גדולה שקיבל יצחק בהיותו בחיים- שבנו יהיה מורה בארץ ישראל.
יצאתי מביתם הקטן של יצחק ושושנה עם חיוך רחב על פני, אופטימית שמחה וידיעה שיהיה טוב מחר כשמעלי מרחפות זוג עיניים כחולות המאירות את דרכי הביתה.
לאחר כמה ימים החלטתי שאני עוזרת ליצחק להגשים את חלומו ולהוציא ספר ילדים שמספר את סיפור חייו בבית היתומים.
הספר אכן  יצא לאור במאי 2015 , הודפס לשמחתנו במהדורה שניה וכעת מתורגם לאנגלית.